החלטה בתיק ת"א 43575-05-12

המבקשות 2 (" אניסה") ו-3 (" סנא") הן היורשות של המנוח שפיק שחאדה (" שפיק") שעזבונו הוא המבקש 1, והן הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני אשר ימנע מן המשיבים 2 ו-3 לרשום את חלקן (1/7 חלקים) בנכס המקרקעין הידוע כחלקה 29 בגוש 10308 (" הנכס") בשמה של המשיבה 3.

לאחר עיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה ולבטל את הצו הארעי שניתן ביום 24.5.12.

הרקע, בקיצור הדרוש, הוא שאניסה וסנא הן היורשות של שפיק על פי צו ירושה מיום 14.2.2002 ומכוח זה הן בעלות שביעית של הנכס, שהוא מבנה הבנוי בשלוש קומות, ונמצא בשפרעם. המנוח רפיק שחאדה (" רפיק") שעזבונו הוא המשיב 1, היה אחיו של שפיק, והוא היה הבעלים של 6/7 חלקים בנכס, אשר אותם הוא שיעבד ביום 11.2.99 במשכנתא ראשונה לטובתו של סמיר סלים (" סלים") וזאת להבטחת פירעון חוב בסך 1,500,000 ש"ח (" המשכנתא"). המשיב 2 (" הכונס") הוא עו"ד עאקלי שמונה להיות כונס נכסים על מנת להוציא לפועל את המשכנתא. המשיב 3 (" רביע") הוא מי שהתקשר בהסכם עם הכונס לרכישת חלקו של רפיק בנכס בהליכי מימוש המשכנתא. ביום 19.4.2012 חתמו אניסה וסנא על שני הסכמים. הסכם אחד נחתם עם הכונס ולפיו הסכימו הצדדים על פירוק השיתוף בנכס (" הסכם פירוק השיתוף"). לפי הסכם זה הסכימו אניסה וסנא למכירת חלקו של עיזבון שפיק בנכס (היינו שביעית) וזאת תמורת סכום של 76,000 ש"ח  אשר מתוכו יקוזז סכום של 44,000 ש"ח על חשבון חובו של שפיק בתיק הוצאה לפועל שנפתח נגדו בעבר. ההסכם האחר נחתם עם רביע ולפיו הסכימו אניסה וסנא למכור לרביע את חלקו של עיזבון שפיק בנכס (היינו שביעית) בתמורה ובתנאים שצוינו בהסכם פירוק השיתוף (" הסכם המכר"). להשלמת התיאור יצויין כי רביע התקשר עם הכונס בהסכם לרכישת חלקו של רפיק בנכס, וזאת בגדר הליך מימוש המשכנתא שננקט בתיק הוצל"פ 02-02853-00-0. מן החומר שהוגש עולה כי אישור הסכם המכר שנחתם בין הכונס לבין רביע נתקל בקשיים ורשמת ההוצאה לפועל שדנה בעניין החליטה ביום 29.10.11 להורות לכונס להמציא את אישורו של רביע כי הוא מודע לבעייתיות הנובעת מכך שהוא רוכש 6/7 חלקים וכי קיים בעלים נוסף של שביעית (היינו עזבונו של שפיק).

על רקע הדברים האלה נטען על ידי המבקשות כי הסכמתן להתקשר הן בהסכם פירוק השיתוף והן בהסכם עם רביע הושגה באילוץ, בכפייה ותחת איומים וסחיטה מצד סלים וכי הן ביטלו את ההסכמים. על יסוד טענות אלה שנטענו בכתב התביעה, שבו התבקשה הצהרה שלפיה ההסכמים בוטלו כדין, עתרו המבקשות למתן סעד זמני שימנע את העברת חלקן בנכס לרביע.

מעשי הסחיטה והאיום שהמבקשות מייחסות לסלים  הם שהוא פעל לקבל המחאת חוב מנושה של שפיק בתיק הוצל"פ 13-02665-09-0 (" תיק ההוצל"פ") ומכוח המחאת חוב זו, הוא הטיל עיקול על חלקו של שפיק בנכס. לטענתן, סלים שוחח בטלפון פעמים מספר עם אניסה ובשיחות אלה הוא איים עליה שאם המבקשות לא יסכימו לחתום על הסכם פירוק שיתוף ועל הסכם להעברת חלקן לרביע הוא התנכל להן ולילדיהן (סעיפים  9 ו-10 לתצהיר התומך בבקשה).

בתצהיר שהגיש סלים בתמיכה לתשובה לבקשה הוא הכחיש את טענת האיומים אולם אישר את דבר המחאת החוב אליו מן הנושה בתיק ההוצל"פ כמו גם את עיקרי העובדות האחרות הנטענות בבקשה, היינו העובדה שהוא ניהל הליכים למימוש המשכנתא על חלקו (6/7) של רפיק בנכס וכי כחלק מהליכי המימוש התעורר צורך לפתור את בעיית הבעלות המשותפת בנכס.

בדיון שהתקיים ביום 10.6.12 נחקרו אניסה וסלים על תצהיריהם. בתשובה לשאלת בא כוח המשיבים אישרה אניסה כי העיקול שהוטל בתיק ההוצל"פ גרם לה לחתום על ההסכמים, והיא הוסיפה ואמרה שסלים גם איים עליה שיוציא אותה מן הבית ו"ישרוף" אותה. סלים אישר בתשובה לשאלות בא כוח המבקשות כי הוא היה מעוניין לעשות פירוק שיתוף אולם הכחיש כי הוא הפעיל לחץ על המבקשות לחתום על ההסכם.

להשלמת הרקע ייאמר עוד כי בגדר הליכי מימוש המשכנתא הוגשה חוות דעת שמאית שלפיה הוערך שוויו של הנכס בסכום של 1,140,000 ש"ח והמבקשות טענו - והדבר לא הוכחש על ידי המשיבים - שרביע הסכים לשלם עבור הנכס בשלמותו סכום של כ-1,800,000 ש"ח ואחת מטענות המבקשות, ולטעמי הטענה העיקרית שלהן, היא שבהסכם פירוק השיתוף ובהסכם המכר נקבעה תמורה שאינה משקפת את העובדה שהנכס בשלמותו נמכר בסכום של כ-1,800,000 ש"ח כי אם שווי נמוך התואם רק את שווי הנכס בהתאם לחוות הדעת השמאית.

תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (" התקנות") תולה את מתן הסעד הזמני בכך שהמבקש ישכנע את בית המשפט " על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה..."  וכן בהתקיימות תנאים נוספים המפורטים בתקנת משנה (ב) ובהם מאזן הנזקים של הצדדים, במקרה שינתן הצו או שתידחה הבקשה.

המשיבים טוענים כי התביעה שהגישו המבקשות לפסק דין הצהרתי שלפיו הסכם המכר והסכם פירוק השיתוף בוטלו על ידן כדין, מחמת כפייתן להתקשר בהם, היא תביעה טרדנית, חסרת עילה של ממש וכל כולה לא נועדה אלא להשיג תמורה כספית גבוהה יותר עבור חלקן בנכס. הם מוסיפים וטוענים שעל פי תקנה 362(א) לתקנות המבחן הוא, בין השאר, אם למבקש סיכוי של ממש לזכות בתביעה, והם מפנים לרע"א 2826/00 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות בע"מ 1993 (טרם פורסם, 6.6.06).

ההלכה בעניין זה מובאת בספרו של המחבר א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' תשיעית (2007) עמ' 506 שם נאמר כי " די בכך שהוכח שהתביעה אינה טרדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. בשלב זה אין צורך לפסוק באורח סופי בצדקתו של מי מן הצדדים". אכן, ניתן לתהות אם אכן המסכת העובדתית הנטענת על ידי המבקשות בתביעתן ובבקשה עולה כדי אילוץ וכפייה הפוגמים בתוקפן של ההתקשרויות בהסכם פירוק השיתוף ובהסכם המכר בהתאם למבחן שנקבע בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ פ"ד מח(5) 705, היינו " פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר. בלי למצות אפשר לומר כי חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת בפני המתקשר ברירה סבירה אחרת אם ישנה ברירה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי".  

יחד עם זאת, אין צורך שאכריע בעניין זה כבר עתה מפני שלדעתי ניתן לדחות את הבקשה מחמת השיקול הקבוע בתקנה 362(ב)(1) לתקנות, היינו מאזן הנזקים. לשון אחרת, המבקשות אינן טוענות, ולדעתי אף אינן יכולות לטעון, כי יש להן זכות להתנגד לפירוק השיתוף וטענתן היא שהתמורה המשתלמת להן, מכוח הסכמים שלטענתן הושגו בכפייה, היא נמוכה מידי. טענה כזו, אם תוכח, יכולה להקים להן עילת תביעה כספית אשר כשלעצמה איננה מצדיקה את מתן הסעד הזמני המבוקש אשר תוצאתו - מנקודת ראותם של המשיבים - היא סיכול או עיכוב בלתי סביר של הליכי מימוש המשכנתא ובכלל זה ההסכם שמכוחו רכש המשיב 3 את חלקו של רפיק (6/7) בנכס.

לאור כל זאת אני דוחה את הבקשה.

הצו הארעי שניתן ביום 24.5.12 מבוטל.

המבקשות ישלמו למשיבים שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ש"ח.

ניתנה היום,  כ"ז סיון תשע"ב, 17 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

מאירה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: